מהות ההארדקור ראפ
אז למה בעצם אני כלוא בין החומות האטומות האלה של הדיסטורשנז והזעם שמתבטא לרוב בניבולי פה? אני יכול רק להגיד שאם הייתי יודע את התשובה האמיתית כנראה הייתי מפסיק לדחוף ומוותר על לעשות ראפ, אבל אני יכול לזיין לכם בשכל עם פילוסופיות ולספר איך נכנסתי לכל זה אז למה לא...
האמת אף פעם לא ניסיתי לחזור חזרה למקור ההתמכרות שלי להארדקור ראפ עד שחבר פעם אמר על הטעם שלי במוזיקה: "אתה שומע מה שכולם שומעים רק כבד יותר..." לא שאני מתגאה בזה יותר מדי, אבל היה בזה שמץ של היגיון באותו הרגע. אני זוכר בתור ילד אהבתי את כל הלהיטים שכולם אהבו בכיתה ג' עד שהגעתי לגיל שבו התחלתי להבין שלליריקה יש משמעות והיא לא יושבת שם כדי להיות עוד כלי כמו קיק או סנייר.
באותה תקופה גם התחלתי להאזין לקלטת ראפ של טופאק שחבר דחף לי ואני זוכר את עצמי בתור ילד ביסודי יושב ומתרגם את "היט אם אפ", זה נראה כאילו מצאתי את הגן עדן שלי עלי אדמות. גם בתור ילד התחברתי לכל הזעם, הכעס והשנאה שהיתה לבנאדם הזה, אותן אנרגיות שהוא לא הפסיק לפלוט החוצה בצורה של ראפ כלפי אותו עולם אפור, אני לא יודע מה להגיד, פשוט רציתי להיות כמוהו וידעתי שאני לא יכול...
כמה שנים קדימה יותר הכרתי חבר שיום אחד קרא טקסט שלי, אחד מאותם טקסטים שהייתי כותב למגירה, הוא התלהב עד אינסוף וכמו כל ילד בן 15 עם דימיון מפותח החלטתי להשתלט על העולם. אחרי מספר שנים והרכבים שעברתי הבנתי שזה לא עובד ככה ועם כל דחייה שקיבלתי מאותה חברה שעשתה אותי למי שאני אך לא רצתה לקבל אותי כמו שאני רק הלכתי והתמרמרתי. עברו עליי מספר שנים לא קלות, לא הסתדרתי עם ההורים וברחתי מהבית, עזבתי את בית הספר וזה הגיע לשיאו כשניסיתי להתאבד בחדר.
באותן שנים הארדקור ראפ כבר לא נראה כמו חלום בדיס של טופאק אלא כמו תרופה, המקום היחיד בו הרגשתי שייך היה בעיניים סגורות עם אוזניות שמשמיעות רוק או ראפ כבד בפול ווליום, אם זה DMX או Drowning Pool או כל דבר אחר שעזר לי לפרוק את כל אותו הזעם שהצטבר.
כמובן כמו הרבה דברים אחרים הייתי גם טיפש בעיקר ברוב אותו הזמן ועשיתי טעויות שאני מצטער עליהן עד היום, בעיקר על העובדה שגילחתי להורים שלי כמה שנים מהחיים מרוב דאגות. גם לא הייתי חכם במיוחד והחזרתי לז'אנר שנתן לי כל כך הרבה בכך שהשתמשתי בו כתירוץ. מה שאני מתכוון הוא שכל פעם שמישהו ניסה לתקן אותי לא יכולתי להיות בוגר ולקבל ביקורת על המוזיקה שלי אז פשוט אמרתי: "זה הארדקור ראפ ואתה לא מבין בזה". בעצם לא הבנתי את זה עד לאחרונה כשבאמת ראיתי הרכבים גדולים כמו System of a Down וכדומה אשר מסוגלים לעשות את המוזיקה הכי מלודית ויצירתית שתרכך לך את האוזן אבל הם בוחרים לחרוט לך במוח עם צעקות ודיסטורשן מופרז מאשר להיכנס לתוכו בעזרת פזמונים קלילים, קליטים ומקפיצים.
לא מזמן ראיתי כמה חבר'ה בים, ישבתי עם חברים והייתי עם הגיטרה שלי והם החליטו להצטרף, נודע לי שמדובר בהרכב רוק מהקריה שלי וכשביקשתי מהם לנגן משהו קיבלתי ריף שמבייש ילד גידם בן 12. כששאלתי איזה מוזיקה הם עושים (או מנסים לעשות) הם התחילו להסתבך בהגדרות של דת' שהוא בלאק מעורבב עם מטאל... פשוט נזכרתי בעצמי ובאיך שהתחלתי לעשות ראפ וראיתי את הטעויות שלי חוזרות על עצמן במוחות של אחרים, כל כך בטוחים שהעולם נגדם וכל מה שהם רוצים זה פאקינג לעשות הארדקור. אם אתם שואלים אותי, הארדקור, ראפ או רוק, זהו תואר שצריך להרוויח ואי אפשר לרמות את האיש הקטן שמאזין למוזיקה ומרגיש אותה, כי הוא יודע אם היא באה מלב נקי ושכל ישר או מבטן שתויה ודחף להתבלט.
|
